נס חנוכה שלי
נס חנוכה שלי
עוד לפני שהפכתי להיות אימא מיוחדת, תמיד האמנתי ש"ניסים " הם בדברים הקטנים של החיים.
בזה שקמים בבוקר בריאים, שהשמש זורחת, שמספיקים לשתות קפה עם חברה , שהכול שיגרתי ורגיל ובסדר.
ה"בעיה" שהיום שיש לי ילד מיוחד כל התקדמות הכי קטנה היא מבחינתי נס !  ולפני שבוע , זכיתי
לנס חנוכה !!!

בועז

  אני לא מאמינה גדולה, אפילו אני מעיזה לומר שיש בי כעס גדול על ה"הוא מלמעלה" אבל צירוף המקרים שקרה לנו מרגיש לי שיד אלוהים הייתה בעניין.

כמו עם ישראל שנשאר כואב, שבור ומיואש אחרי ההרס שהיוונים ערכו בבית המקדש ולא נשאר כד שמן אחד להדליק את המנורה, כך הייתי אני ביום ראשון שעבר. ישובה על רצפת האמבטיה, מיואשת וממררת בבכי.
שוב בועז לא הסכים לעשות פיפי בשירותים. פחד, חרדה, לא משנה מה הסיבה, אף פעם לא אדע אותה.
שוב הוא עשה פיפי על הרצפה או על הספה או על השטיח. ואני הגעתי באותו אחר הצהריים לשיא נוסף, לא חדש, של ייאוש. נתתי לעצמי לבכות, להוזיל דמעות, להשמיע ייבבות ולכעוס שוב על ה"הוא מלמעלה".
אחרי ששכחו הדמעות , הבטתי על עצמי במראה, נפוחה ואדומה ואמרתי לעצמי שאני לא מפסיקה !
שמונה חודשים מאז שהתחלנו את תהליך הגמילה. שמונה חודשים של עבודה קשה, מאומצת, סיזיפית.
כל יום, כל שעה , שוב ושוב, לחזור על אותם דברים, לעשות את אותן פעולות, יצירתיות, עקביות, סובלנות .
בהתחלה הגן לא רצה לעזור לנו, הבעל שלי התייאש אחרי שבועיים,  רק אני מהמטפלות שעובדות עם בועז אחר הצהריים, מנסות שוב ושוב, ורק הן מעודדות אותי ותומכות.
לא, החלטתי, אני לא מפסיקה, לא אכפת לי, אני אעשה את הדברים שוב ושוב עד סוף העולם………..

וככה אני מוצאת את עצמי כל השבוע חוזרת על הכול ומוסיפה  "שיחות נפש" עם בועז, הוא לא מסתכל עליי, המבט שלו איי שם אל הקיר, אבל אני לא מפסיקה לדבר איתו:
 "בועז, אתה ילד גדול"
"אתה רוצה להיות כמו  איתי, ואריאל ו…..(כל השמות של הילדים מהגן) "
"אתה רוצה להיות עם תחתונים, כמו אמא אבא ואחותך"
"חיתול זה לתינוקות, זה איכס"
וכהנה וכהנה…..
והגיע יום שישי. אני מגיעה לאסוף אותו מהגן, פותחת את התיק של הגן ורואה בפנים את החלה . החלה לשבת, שמכינים כל שבוע ביום שישי בגן ,ובועז כל כך אוהב. כמו נורה שנדלקת  מעל הראש, בסרטים המצוירים, ככה ישר אני חושבת , "החלה, תהיה חיזוק נפלא, אם בועז יעשה פיפי בשירותים"
אנחנו חוזרים הביתה, הולכים לשירותים לעשות פיפי, בועז יושב על האסלה, אני מחזיקה את החלה ואומרת לו : "בועז, תעשה פיפי, כמו ילד גדול ואתן לך חלה" , ויוצא פיפי, נס.
אחרי שלושת רבעי השעה, שוב חוזרים לשירותים, שוב החלה ביד, ושוב נס.
אני נותנת לו לשתות, משקה אותו במים, חוזרים לשירותים אחרי שלשת רבעי השעה ,נס.
אני מחבקת, שמחה, אומרת לו כל הכבוד, אתה ילד גדול כמו איתי, ואריאל ,ואופיר ,ואמא ,ואבא וסבא וסבתא ו….
וחוזרים שוב לשירותים, ונס.
ובכל פעם בועז הולך איתי לשירותים שמח, הוא יושב על האסלה , מחייך חיוך רחב, צוחק ואני צוחקת יחד איתו . מי מאיתנו יותר מאושר ?
בליל שישי, אחרי ארוחת שבת, אחרי שבועז הלך לשירותים לפחות שמונה פעמים ועוד פעמיים אצל סבא וסבתא (יש "הכללה" !). אני מרשה לעצמי לבכות, דמעות של אושר.
היו לי הרבה ימים מאושרים בחיי, הרבה ניסים קטנים ונהדרים  אבל ביום שישי האחרון, אחרי שמונה חודשים, כמו שמונת ימי הניסים של חנוכה, קרה לי נס. והוא לא יסולא פז , הוא כל כך נפלא וחזק  ועוצמתי שהלב שלי מתפוצץ מאושר.

רוני, אמא של בועז

2 תגובות בנושא “נס חנוכה שלי”

  1. מייק דורון הגיב:

    שלום רוני, אני מצטרפת חדשה בפורום ויצא שנפלתי על הסיפור שלך שכמובן עורר את התרגשותי הרבה הן מהנחישות והן מההצלחה. אני אחות ל2 אחים מיוחדים עם האיקס השביר. אני אחותם הקטנה, ואני זוכרת את הנחישות הזו של אמא שלי שאז לא יכולתי להבין את העוצמה שלה. כיום שיש לי 2 בנות תאומות ללא האיקס השביר, אני מתחילה להבין ולנחש באילו תעצומות נפש מדובר ואילו הישיגים מכונים ניסים. הנס הגדול, אני חושבת, היא הנחישות לא להרפות מהחזון, להתחיל כל יום מחדש מההווה, לספור בסוף את שמונת החודשים כהצלחה שניתן לשאוב ממנה כוח להתמודדות עם ההווה החדש. מאחלת לך הרבה רגעים של לב מתפוצץ מאושר.

  2. אנונימי הגיב:

    הי מייק, ברוכה הבאה. תודה על המחמאות והמילים המחזקות להמשך הדרך…
    אני חושבת על אימא שלך לפני עידן האינטרנט, שהיה פחות עם מי לשתף, להתייעץ ולהתחזק.
    לה , מגיע צל"ש !!!

הוסף תגובה

text#before#comment#box