סיפור אישי על קבלה/ מאת נירה רוברטס
בימים האחרונים חשבתי על מושג ה"קבלה". שאלתי את עצמי לא מעט, מה היא ה"קבלה", ה"השלמה" הזאת, שכולם שואפים אליה. האם היא אפשרית בכלל מבחינתי? האם אני נמצאת שם? האם יש מישהו שנמצא באיזה קבלה שמימית, אין סופית? הרי משך היום שלנו מורכב מכל כך הרבה רגעים שהייתי מעדיפה לוותר עליהם…
וכדי ללמוד מה היא "קבלה" הסתכלתי בויקיפדיה…

אני והבן שלי
שם היה כתוב ש"קבלה הוא מונח המתייחס למצב בו אדם חווה אירוע (לרוב בעל קונוטציות שליליות), מבלי לנסות לשנות אותו, למחות או להתרחק ממנו.
המילה קבלה מתארת חוסר פעולה חיצוני שמטרתו שינוי של מצב כלשהו, משמשת גם לתיאור של מצב נפשי-קוגניטיבי.
על פי המודל של קובלר ורוס, קבלה היא השלב החמישי והאחרון בהתמודדות מול האובדן."
אז, האם אני כבר ב"קבלה"?
הרי בכל רגע ורגע ביום מעורבבים אצלי שמחה בעצב, אבל בקבלה, וכעס באהבה.
בכל מפגש עם השכנים והילדים ה"מושלמים" שלהם, אני מרגישה קנאה צורבת.
בכל פעם שהקטן שלי מצליח דברים שלגדול אין סיכוי בהם, אני מרגישה איך הכמיהה לילד רגיל, משתקת אותי.
בכל פעם שאני יודעת שגם את יום העבודה הבא אני אפסיד, אני מתאבלת על השגרה שלי, השגרה האהובה והנוחה שלי שנמחצת לה.
בכל פעם שאני נתקלת בחוסר רגישות של אנשים אני מרגישה את הדחייה כואבת לי עצמי. כאילו אותי דחו.
בכל פעם שהילדים צוחקים על הילד המקסים שלי אני מרגישה שנא.ה
בכל פעם שיש תזכורת לא נעימה לעובדה שאני כמעט לבד אני מרגישה חוסר אונים…
אבל אז, בא רגע אחד, שבו הוא מנשק אותי באהבה זכה.
ועוד רגע שבו הוא שמח ומוחא כפיים או אומר "כיף לי!" או מצליח במשהו שהוא כל כך מתאמץ לבנות
וכל רגע כזה בונה כוח  ואני יכולה עוד קצת להיות חופשייה להתגאות בו. בהצלחות שלו ובמי שהוא.  ולראות אותו כפי שהוא – אדם קטן, עם רצונות, ופחדים, וצרכים, ורגשות, אהבות והעדפות…
ובהתחלה אלה היו רגעים אבל היום הרגעים התחברו להם לימים (עדיין לא לשבועות…).  ואולי אני לא נמצאת באיזה "זן אוטופי" אבל הרגעים האלה, הימים האלה, ממלאים בכוח ומאפשרים להמשיך הלאה, לעוד יום של מאבק…

 

הוסף תגובה

text#before#comment#box